<h1>אור זרוע — סנהדרין</h1>
<h2>דף כד.</h2>
[סנהדרין ל"א ע"א] אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה. דנתי לפני מו' הרב ר' יהונתן זצ"ל דלא קיימא לן כל כי האי כללא דהא אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן דתנן בפ' המפקיד [ב"מ ל"ח ע"א] המפקיד אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר ימכרם בב"ד. ואיתמר [שם ע"ב] ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג. ורבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים. ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וכו'. אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. ותנן נמי בפ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א] האיש שהיו בו מומין אין כופין אותו להוציא בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואיתמר ר' אבא בר יעקב א"ר יוחנן הלכה כדברי רשב"ג ורבא א"ר נחמן הלכה כדברי חכמים. ומי אמר ר' יוחנן הכי [והא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג] וכו' הא למדת דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ורבא אר"נ לית [לי'] ההוא כללא. ושוב מצאתי בתשובות של רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל שהשיב להרב ר' יהונתן כהן מלוניל זצ"ל כדבריי.
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ו' ע"א] אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. פי' דאמרי להו בעלי דינים אי דינא דאורייתא הוא לדון בשנים אנו מקבלים אתכם ואם לאו אין אנו מקבלים אתכם. ועל כי האי גוונא קאמר שמואל דיניהם דין דאורייתא אלא שנקראו ב"ד [חצוף] מדרבנן שלא היה להם לדון כ"א בשלשה. ופליג ר' אבהו וסבר דאפי' כי האי גוונא אין דיניהם דין עד שיהיו שלשה. ואיתיביה ר' אבא לר' [אבהו] דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אלמא דיניה דינא ואפילו ביחיד כדמשמע לישנא דן את הדין וכ"ש שנים. ושנינן הב"ע דקבלוהו עילוייהו פי' דאמרו בעלי דינין אע"ג דידעינן דדיני ממונות בשלשה אנו מקבלים אותך עלינו. ופרכי' אי הכי אמאי משלם מביתו. דאמרי ליה דיינת לן דין תורה פי' וזה הואיל וטעה אין זה דין תורה ומשלם מביתו ואינו מחזיר את הדין הואיל וקבלוהו עילוייהו מדעתייהו בלא טעותא. ומדקדק רבינו יצחק בר אשר זצ"ל מהכא דדוקא בחד או בתרי בעינן דקבלוה עילוייהו אבל בשלשה שדנו אפי' בעל כרחם של בעלי דינין הוי דינייהו דינא. ואפי' הן הדיוטות דכולא שמעת' בהדיוטות עסקינן דהא רב נחמן אית ליה דשמואל כדאמרי' יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא. ופ' השולח בגיטין [ל"ב ע"ב] סבר דבתרי נמי בי דינא קרי להו דהיינו כשמואל ואפי' הכי קאמר [ה' ע"א] כגון אנא דגמירנא וסבירנא דיינינא אפי' יחידי דהיינו מופלג ומופלא חשיב כתלתא הדיוטות. דאינהו נמי היכא שדנו אפילו בעל כרחם של בעלי דינים דינייהו דינא. אלא הכא דקא בעי רב נחמן תרי היינו הדיוטות ומרצונם. (אבל הכא דקבעי רב נחמן תרי היינו הדיוטות) אבל חד דמופלג ומופלא כרב נחמן וכגון ר' חייא ואי נמי תלתא הדיוטות אי דנו אפי' בעל כרחייהו דבעלי דינין הוי דינייהו דינא. ולא נחלקו שמואל ור' אבהו אלא בתרי הדיוטות. ופסק בהלכות גדולות כשמואל משום דרב נחמן קאי כוותיה כדאמרי' בפ' השולח דסבר רב נחמן (ובתרי) [דבתרי] נמי בי דינא קרי להו. הילכך כל היכא דקיבלוה עילוייהו אפי' חד הדיוט דיניה דינא ומה שעשה עשוי ואינו משלם מביתו ואפי' נשא ונתן ביד דהא ההיא דדן את הדין מוקמי' לה [להלן ל"ג ע"א] כשנשא ונתן ביד. ואפי' הכי אי אמרי ליה דון לן דין תורה משלם מביתו ואי לא לא משלם מביתו. וכן הדין בתלתא הדיוטות. ואפי' דנו על כרחייהו דבעלי דינין. וכן יחיד מופלג ומופלא דגמיר וסביר. וכגון שלא טעה בדבר משנה דאי טעה בדבר משנה חוזר הדין לגמרי ואינו משלם מביתו דכיון דדבר מפורש הוא שטעה אין דינו דין. אבל כי אמרי' דדיני' דינא ומשלם מביתו היינו שטעה בשיקול הדעת וכדפירש' רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא איתמ' הילכת' לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שיקול הדעת. פירש"י זצ"ל סוגיא דעלמא הילוך הדין הילכך דיניה לא הדר. דכיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. האי בעל דין דנקיט לא בעי לשלומי דא"ל פסקת לי דינא. ומיהו איהו בעי לשלומי כיון דסוגיין דעלמא אזלא כאידך. עכ"ל.
הילכך כל היכא שטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד משלם הדיין. אבל אם לא נשא ונתן ביד פטור. ואפי' הכי (מביתו ו)בעל דין דנקיט לא משלם. ומסתייעא מילתיה דפרכי' ריש פרקין [ג' ע"א] אדר' חנינא אלא מעתה טעו לא ישלמו. ושנינן כ"ש שנעלת דלת בפני לוין הואיל והדיין פטור מלשלם. וגם בעל דין דנקיט לא משלם. הכי איכא נעילת דלת. אבל אי בעל דין דנקיט הוה משלם אז לא הוי נעילת דלת. והא דאמרי' דטעה בשיקול הדעת משלם היכא שנשא ונתן ביד היינו דוקא דלא נקיט רשותא. אבל אי נקיט רשותא וטעה בשיקול הדעת אע"ג דנשא ונתן ביד אפילו הכי לא משלם. דאמר רב [ה' ע"א] האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא (וכי) [וכן] אמר שמואל לישקול רשותא מבי ריש גלותא. והא דאמרי' גבי שיקול הדעת דמה שעשה עשוי וישלם מביתו. אומר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דדוקא כי האי גוונא משלם שידע דפליגי אהדדי. אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי. והדיין לא ידע כי אם דברי האחד. ולא ידע שהאחד חולק עליו והורה ודן. כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וה"ה אומר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דאם יש טענה בתלמוד שרבינו שלמה זצ"ל מפרש בענין אחד וגאונים אחרים מפרשים בענין אחר ולא ידע כי אם פירוש אחד ודן והורה כפי אותו פירוש כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וכן הורה מו' רבינו יהודה בר יצחק הלכה למעשה. והביא ראיה מפ' זה בורר [כ"ט ע"ב] דאמרי' התם ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי ביה זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשים אתו לקמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא. פרעו פלגא. תבעינהו בדינא באידך פלגא קמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אמרי ניחזי וניהדר. אמר להו כבר הורה זקן. אלמא אע"ג דר' חייא פליג עליה אפי' הכי כיון שלא ידע שהיה חולק עליו מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו דמדקאמר כבר הורה זקן משמע שהוראתו הוראה ולא בעי שלומי. מיהו נראה בעיני שאינה ראיה דלא דמי להיכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי והילוך הדין אזיל כחד מינייהו דהוה ליה למידע אי איכא דפליג עליה אי לא ופשע במאי דלא גמר ובעי לשלומי. אבל הכא ר' ישמעאל בר"י [בר] פלוגתיה דר' חייא הוא ומדנפשיה פליג עליה. הילכך אין כח ביד ר' חייא להחזיר דינו של ר' ישמעאל.
[סנהדרין ל"ג ע"א] תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה. ורמינהי דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב. טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואוקמ' רב חסדא כאן שנטל ונתן ביד וכאן שלא נטל ונתן ביד. פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל אידי ואידי בשיקול הדעת ובאינו מומחה (דברייתא) [וברייתא] כשנטל ונתן ביד נטל מזה ונתן לזה. הילכך אינו חוזר אלא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. לא נטל ונתן ביד אלא אמר זיל שלים מחזירין הואיל ואינו מומחה. ומומחה שטעה בשיקול הדעת אפי' נטל ונתן ביד אין מחזירין אלא פטור מלשלם כדקתני סיפא אם היה מומחה פטור מלשלם. ובדבר משנה בין מומחה בין אינו מומחה אפי' נטל ונתן ביד חוזר והכי הילכתא כרב חסדא והכי נהגינן. עכ"ל.
וזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל רב חסדא אמר לא קשיא כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד. בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה שנשא ונתן ביד [אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה שנשא ונתן ביד]. רבינא אמר כגון שהיה לו משכון בידו ונוטלו ממנו. טימא את הטהור דאגע בהו שרץ. טיהר את הטמא שערב עם פירותיו. וקיימא לן כרב חסדא חדא דהא מסקנא דשמעתין. ועוד דהא אוקימנא להאי מתני' בדוכתא בבכורות [כ"ח ע"ב] כשנשא ונתן ביד כדאוקמה רב חסדא הכא וקיי"ל [נמי] כרב ששת דאמר טעה בדבר משנה חוזר ובכמה דוכתי אמרי' נעשה כמי שטעה בדבר משנ' וחוזר כדאמרי' התם [כתובות ק' ע"ב] אמר אמימר ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין. ואמרי' נמי בשבועות [ל"ח ע"ב] האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ובהאי מסכת [לעיל ו' ע"א] נמי אמרי' א"ל רב ספרא דטעה במאי אילימ' דטעה בדבר משנה והאמר רב ששת אמר רב אשי טעה בדבר משנה חוזר אלמא הכי הילכתא. אלא מיהו אע"ג דקיימא לן דטעה בדבר משנה חוזר פירוקא דהני מתני' לאו מפרש כדרב ששת אלא כדפריק רב חסדא דסבירא ליה דתרתי מתנייתא כשטעה בשיקול הדעת נינהו. והאי דקתני מחזירין כשלא נשא ונתן ביד. והא דקתני מה שעשה עשוי כשנשא ונתן ביד. וטעמא דמילתא משום הפסד ממונו של בעל דין דהיכא דלית ליה פסידא לבעל דין כגון שנשא ונתן הדיין ביד דחייב לשלם מה שעשה עשוי. והא דקתני מחזירין [דאית ליה פסידא] בשלא נשא ונתן ביד דאינו חייב הדיין לשלם ולא אמרי' מה שעשה עשוי אלא מחזירין בין לזכות בין לחובה. והדין טעמא דרב חסדא והכי הילכת'. וכיון דקיי"ל דטעה בדבר משנה חוזר וקיי"ל כרב חסדא דאוקי להני תרתי מתנייתא כשטעה בשיקול הדעת אידחי ליה האי פירוקא דרב יוסף ורב נחמן. ושמעי' השתא דהיכא דטעה בדבר משנה לא שנא מומחה ולא שנא שאינו מומחה לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד בכולהו חוזר. דרב חסדא לא פליג בין נשא ונתן ביד ללא נשא ונתן ביד אלא היכא דטעה בשיקול הדעת. אבל היכ' דטעה בדבר משנה חוזר בכל ענין. וזו אינה צריכה לפנים ולא לפני לפנים. אבל היכא דטעה בשיקול הדעת הא מילתא ודאי צריכא עיונא ודקדוקא וכבר עיינינן ודייקינן להא מילתא ואשכחן בה חמשה בבי. בבא קמא מומחה ונקיט רשותא מריש גלותא למידן דינא וטעה בשיקול הדעת. ובבא תניינא מומחה דלא נקיט רשותא אבל קבלוה עלייהו בעלי דינא. ובבא תליתאה מומחה דלא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו בעלי דינא. ובבא רביעאה דליתיה מומחה וקבלוה עלייהו בעלי דינא למידן דינא וטעה. ובבא חמישאה דליתיה מומחה ולא קבלוה עלייהו בעלי דינא. אילין חמשה בבי דייקינן בהאי עניינא וצריכין לברורי דינא דכל חד בבא ובבא מינייהו.
בבא קמא. כד הוה דיינא מומחה ונקיט רשות' מריש גלותא וטעה בשיקול הדעת לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד פטור מלשלם כדאמרי' [לעיל ה' ע"א] אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ולא לישלם לינקוט רשותא מריש גלותא וכיון דהוא פטור מלשלם הדר דינא כדפרשי' בטעמא דרב חסדא דכל היכא דאיכא פסידא למריה דינא הדר דינא.
בבא תניינא. מומחה דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא. אבל קבלוה בעלי דינין נמי כמאן דנקיט רשות' מריש גלותא. ואי טעי חוזר ואינו משלם לא שנא נשא ונתן ביד לא שנא לא נשא ונתן ביד. כדאמ' [שם] רבה בר רב הונא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אי (קבלוהו) [קבלוך] עילוייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים. ואמרי' נמי מר זוטרא [בריה דרב נחמן] דן דינא וטעה אתא לקמי' דרב יוסף א"ל אי את קרית להו זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם והני תרוייהו מומחין הן. וממתני' דדן את הדין נמי שמעית מינה הכי דהא אוקימנא כשנשא ונתן ביד ואוקימ' בפירקא קמא [ו' ע"א] בקבלוהו בעלי דינין. וקתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור. אלמא [מומחה] וקבלוהו בעלי הדין פטור אע"פ שנשא ונתן ביד.
בבא תליתאה. מומחה דלא נקיט רשותא מריש גלותא ולא קבלוה בעלי דינא ודן דין וטעה בשיקול הדעת אם נשא ונתן ביד משלם ואינו חוזר כדאמרי' בהאי מעשה דרבה בר בר חנה אי קיבלוך עילוייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים ואי לא נשא ונתן ביד הדר דינא ואינו משלם כי טעמא דרב חסדא.
בבא רביעאה. דליתיה מומחה וקבלוה בעלי דינא וטעה בשיקול הדעת. נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו. [כדתנן דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי וטמא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו] ואוקמה רב חסדא כשנשא ונתן ביד מדאמ' בסיפא אם היה מומח' לרבי' פטור מלשל' ש"מ דריש' דקתני ישלם מביתו בדליתי' מומח' והא מתני' אוקימנא בפ"ק [שם] בדקבלוה בעלי דינא עילוייהו דאמרי' אמר ר' אבהו שנים שדנו אין דיניהם דין. איתיביה ר' אבא לרבי אבהו דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו א"ל הב"ע כגון דקבלוה בעלי דינא עלייהו. אי הכי אמאי ישלם מביתו דאמרי ליה קבלינא לך עילוון אדעתא דדיינת לן דין תורה וקיימא לן כר' אבהו. ואם לא נשא ונתן ביד פטור מלשלם והדר דינא כי טעמי' דרב חסדא (וכי מוקמת) [וכדאוקמא] למתני' דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה כשלא נשא ונתן ביד.
בבא חמישאה. דליתיה מומחה ולא קבלוה עילוייהו בעלי דינא והאי ודאי דינא לאו דינא בין טעה בין לא טעה כר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין וכ"ש יחיד. הילכך אע"ג דלא טעה ובעא חד מינייהו למיהדר למידן קמיה דיינא מומחה מצי הדר ביה ולא מצי עכובי עליה ואי טעה בדינא וקא אניס ליה ואפיק מיניה ממונא ונשא ונתן ביד מיחייב לשלומי מדיליה והדר הוא ושקיל מהאיך משום דדיניה לאו דינא. ואם לא נשא ונתן ביד הדר מריה דינא לחבריה ושקיל מיניה דיליה. ואי ליתיה דלישקול מיניה משלם ליה מדיליה דכיון דלאו (דינא) [דיינא הוא] הוה ליה גורם לאבד ממונ' של חבירו וקיימא לן [ב"ק ק' ע"א] דדיינין דינא דגרמי. וקא חזינן פירושא לחד מרבוותא בהדי בבי דפרישנא דקאמ' מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד דדיניה דינא ופטור מלשלם. וקא גמר לה מהא דגרסי' בדיני ממונות זוטא [כ"ט ע"ב] ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי. כי קא שכיב אמר אי הוו לי מי לא פרענא לפלוני ופלוני דמסקו בי. בתר דשכיב תבעוה הנך פלוני ופלו' (לדינא) [ליתמי בדינא] קמי' דר' ישמעאל בר יוסי אמר להו כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא אמר להו זילו [שלימו ליה] שלמו [ליה] פלגא ואידך פלגא אתו לקמיה דר' חייא אמר להו (כ"ש) [כשם] שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אי הכי ניהדר לן ההוא פלגא דיהבינן אמר להו כבר הורה זקן. וקאמרי' הואיל ובשיקול הדעת טעה לא הדר דינא. והאי שיקול [הדעת] דגמר מיניה מריה דהאי פירושא לא דמי לשיקול הדעת דהכא דאילו הכא הא קאמ' בהדיא היכי דמי שיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי גבי הדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגיא בעלמא כחד מינייהו אזלא ואזל איהו ועביד כאידך. [היינו שיקול הדעת וטעמא דהא מילתא דכיון דסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזיל איהו ועביד כאידך] איגלאי מילתא דודאי טעה. אלא כיון דלא איתמר הילכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא. ואילו שיקול הדעת דפליגו בה ר' ישמעאל בר יוסי ור' חייא ליכא ראיה לר' חייא לברורי בה טעותא דר' ישמעאל בר יוסי. הילכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה. ומשום הכי קאמ' כבר הורה זקן. הילכך ליכא למיגמר מהאי מעשה למי שטעה בשיקול הדעת שאינו חוזר. וקאמ' נמי מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד [ושאינו מומחה דטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד] שניהם מה שעשה [עשוי] ואין חייבין לשלם שהרי לא נשאו ונתנו ביד. ואם כן ששניהם מה שעשו עשוי. מתניתין דקתני דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ואוקמה רב חסדא בשלא נשא ונתן ביד היכי משכחת לה. וחזינא ליה נמי דקאמר האי דאוקימנא למתני' דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי כו' כשנשא ונתן ביד כי היכי דלא ניסתמיה כר' מאיר [דדאין דינא דגרמי והשתא דסבירא לן כר' מאיר] מי שאינו מומחה וטעה בשיקול הדעת אע"פ שלא נשא ונתן ביד אם אין הדבר [מצוי] שיחזיר לבעליו ונתברר הדבר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד הרי זה חייב לשלם. והאי סברא נמי ליתא דהא דאמר ר' אלעזר אמר רב אמתני' דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו והוא שנשא ונתן ביד ד"ה היא ואפי' לר' מאיר דכי אית ליה לר' מאיר דינא דגרמי בנזקין בעלמא דאית ליה הכי. אבל גבי (דינא) [דיינא] לית ליה האי סברא. דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם. ועוד אי משום דינא דגרמי דקא מחייבת ליה. אפי' טעה בדבר משנה נמי [אם] אין הדבר מצוי שיחזיר לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד לדבריו יהא חייב ולמה יהא פטור והלא גם הוא גרם שיאבד ממונו של זה. וכי בשביל שהוא טועה בדבר משנה יהא נשכר. ועוד דהא דרב חסדא [נמי] אוקמ' למתני' כשנשא ונתן ביד ולאו לדחויי מר' מאיר קא אתי אלא כסברא דקושטא קא מוקים לה למתני' ולאו אוקמתא דדחייה בעלמא. הילכך דינא כדמוקים רב חסדא וליכא למיזז מינה ולית בה ספיקא עכ"ל. הא דפי' בבא קמא דכיון דהדיין פטור מלשלם הדר דינא ליתא. מדפרכי' פ"ק [ג' ע"א] אדר' חנינא אלא מעתה טעו לא ישלמו. ושנינן כ"ש שנעלת דלת בפני לווין הואיל והדיין פטור מלשלם. וגם בעל דין דנקיט פטור מלשלם משום הכי איכא נעילת דלת. אבל אי בעל דין דנקיט הוה משלם אז לא הוה נעילת דלת. והא נמי דפי' בבא רביעאה דהיכא דליתיה מומחה וקבלוה בעלי דינא וטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו הא נמי ליתא אם לא שאמרו לו דון לן דין תורה כדפריש' לעיל. והא נמי שפי' בבבא חמישא' היכא דליתא מומחה ולא קבלוה עלייהו בעלי דינא אפי' לא טעה דיניה (דינא) לא דינא כר' אבהו הא נמי ליתא דאנן כשמואל סבירא לן [שם] דשנים שדנו דיניהם דין וה"ה אפי' יחיד.
<h2>דף ל.</h2>
[סנהדרין כ"ו ע"ב] אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות וה"מ בפרהסיא אבל בצנעה לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא אפשר ליה לאיתזוני בצנעה וקא מבזה נפשי' בפרהסיא. אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא. פרש"י זצ"ל וכן רבי' יהודה בר נתן זצ"ל שניהם פירשו משנתינו דנאמנין עלי שלשה רועי בקר. דהיינו מקבלי צדקה מן הגוים דהוי חילול ה' מחמת ממון והוי ליה כרשע דחמס. וכתב רבינו שמשון זצ"ל דהכי מוכח מדמפליג בין צנעה לפרהסיא [ו]בין אפשר ליה ללא אפשר ליה. דאי באוכל חזיר כמו דבר אחר דבכל דוכתא לא הוה שייך לחלק והוה לי' כאוכל נבילות לתיאבון. ואמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות אמר ליה רב ששת עני מריה ארבעין בכתפיה וכשר לעדות. אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול. אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה. פר"ת זצ"ל שבא על הערוה. וכן מוכח מתוך רש"י זצ"ל דפי' ארבעין בכתפיה וכשר חייב מלקות הוא ואעפ"י שאין התראה דאמר מר [קידושין פ"א ע"א] מלקין על לא טובה השמועה שנא' [ש"א ב'] אל בני כי לא טובה השמועה. ולא דמי לאוכל נבילות לתיאבון דפסול. דהתם אין יצרו תוקפו אבל הכא יצרו תוקפו. והא דאמרי' פ"ק [ט' ע"ב] פלוני רבעו לרצונו רשע הוא ופסול לעדות התם אין יצרו תוקפו. כאן בערוה. אי נמי התם להא מילתא דוקא מיפסיל כדאמרינן [בכורות ל' ע"א] החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אבל לעדות אחרת כשר. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל חזינן לרבוותא דקפסקי הילכת' כרב ששת וקא יהבי טעמא למילתייהו משום דהלכתא כרב ששת באיסורין. הילכך הבא על הערוה פסול לכל עדיות שבתורה. וכן נמי נרבע לרצונו פסול לכל עדיות שבתורה.
תנן ספ"ק דקידושין [מ' ע"ב] כל שאינו (יודע) לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב. פי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהיינו שאינו יודע לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ואמרינן (במגמ') [בגמ'] אמר ר' יוחנן ופסול לעדות. ת"ר האוכל בשוק הרי זה כלב. ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין הלכה כי"א. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא בחוטף בפחות משוה פרוטה ואוכל. ובפר"ח זצ"ל כתב וקיימא לן חוטף ואוכל ממון בני אדם שהוא כגזלן. ירושלמי במעשרו' [פ"ג ה"ב] תני ר"ש בר' הוה אכיל בשוקא חזייה ר' מאיר אמר אין שבח לת"ח לאכול בשוק [בטיל] לגרמיה ש"מ האוכל בשוק הרי זה כלב. כגון שחוטף משל אחרים ואוכל כמו הכלב.
בפרק שבועת העדות [שבועות ל' ע"א] ת"ר ועמדו שני האנשים [דברים י"ט] בעדים הכתוב מדבר. ותו אמרי' התם אמר עולא מחלוקת בבעלי דינים אבל בעדים ד"ה בעמידה דכתי' ועמדו. ובפ"ב דזבחים [ט"ז ע"א] רב משרשי' אמר אתא בק"ו מיושב. מה יושב שאוכל אם עבד חילל (מי) [זר] שאינו אוכל אינו דין אם עבד שחילל. מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ח. הא למדת שיושב עם הארץ פסול לעדות. אבל ת"ח יושב כשר לעדות. וצריכין להזהר שלא לדון על פי עדות דמיושב של כל מי שאינו ת"ח ובגט אשה צריך להזהר יותר. וכתב רבינו שמשון זצ"ל פ"ב דזבחים דשמא דיעבד אין לחוש. דאמרי' בירושלמי פרק ד' מיתות [ה"ח] גבי מברך את השם והדיינין עומדין על רגליהן מיכן לדיינין שקבלו עדותן מעומד שדנין על פי עדותן. ומשמע התם דכי היכי דאין עיכובא בישיבת הדיינין אע"פ שיש להם לישב מן התורה כדאי' פ' שבועת העדות [ל' ע"ב]. ה"נ אין עיכובא בעמידת העדים אע"פ שיש להם לעמוד מן התורה. וצ"ע בירושלמי דשמא דוקא במברך את השם התירו מפני הכבוד.
שלהי בבא קמא [קי"ט ע"א] איתמר ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר אסור לאבדו ביד וחד אמר מותר לאבדו ביד. מ"ד מותר לאבדו ביד סבר לא יהא ממונו חמור מגופו. ומ"ד אסור לאבדו ביד סבר דילמא הוה לי' זרעא מעליא ויכין רשע וצדיק ילבש. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וסוגיין דאסור לאבדו בידו. דאיבעיא לן התם [ב"ק ס"ב ע"א] עשו תקנת [נגזל] במסור דמשתבע ושקיל מיניה [ד]מסור או לא ואסקינן תיקו ושמעת מינה כ"ש [ש]אסור לאבדו ביד. ובהלכות גדולות של אספמיא כתוב. ורב פלטוי ראש ישיבה אמר. מסור פסול לעדות ולא מבעיא מסור גמור ומפורסם אלא אפילו אינש דסאני לחבריה ואמר ליה בפני רבים אזילנא ומסרנא לך מדיבוריה רשע הוא. וכי אמור רבנן [להלן כ"ז ע"ב] לא נחשדו ישראל על כך הני מילי דסאני ליה ושתיק מישתק אבל היכא דקא פעי בפרהסיא מדיבוריה קא מזיק ופסול לעדות והכי איתפסיקת דין מסור בתרתי מתיבתא.
